מאירי על ברכות ל״ט

1 מי שהביאו לפניו הרבה דברים ורוצה לאכול מכלן על איזה מהן מברך תחלה יתבאר למטה במשנה השנית ובסוגיא הבאה עליה, ומכל מקום הוזכר כאן בשני תלמידים שהיו יושבים לפני בר קפרא והביאו לפניהם כרוב ודורמסקנין והם פירות הנקראים פורונא"ש, ויש מפרשים ירקות הנקראות ארמולש וכן הביאו עמהם בשר ולא היה שם לחם או שבאו שלא מחמת הסעודה וברך האחד על הבשר וכעסו עליו מפני שהבשר ברכתו בשהכל וראוי לברך על החשובה והיא ב"פ העץ אם הדורמסקנין פירות או פרי האדמה אם הם ירקות ואחר כך יברך על האחרות שאין האחרת נפטרת בחברתה אחר שאין ברכותיה שוות, ומה שאמרו שנתן בר קפרא רשות לאחד לברך והרי אמרו אין זמון לפירות ואין אחד מברך לכלן לא נאמרה אלא לברכה לאחריה אבל לפניה כל שקובעין באחד, אחד מברך לכלן:

2 לפתות שחתכן ודקדקן ואכלן חיים, רוב מפרשים סוברים שמברך ב"פ האדמה וכל שכן בשלמים, וגדולי הרבנים כתבו שאף שלמים בשהכל ושמועה זו בשבשלן בין שלמים בין חתוכים ב"פ האדמה ואם עשה מהן תבשיל ועירב בו קמח אין הקמח עיקר ומברכין עליו ב"פ האדמה וכן כל כיוצא בזה:

3 מים שנתבשלו בהם הירקות וקבלו טעם הירקות יש מפרשים שהוא מברך עליהם ב"פ האדמה שהרי טעם הירקות באותן המים וכל שכן מיץ שלהם, ואם כן זו קשה למה שפרשתי למעלה דדוקא בשצורת הירק קיימת אלא שנראה לי שעל המיץ לבד נאמר אבל מים שנתבשלו בהם בשהכל, או שמא לא אמרו מיא דכלהו שלקי כשלקי אלא להודיע שהמים טפלין והתבשיל עיקר ואין צריך לברך עליהם כלל, אבל אם שותה מהם בלא תבשיל נראה לי שמברך עליהם שהכל:

4 ומים שנותנים בתוכן שבת והוא עשב שנותנים במרק למתק את התבשיל ונקרא בלשון לעז אניז, הרי השבת עיקר ולדעת ראשון מברך על המים שלהם בורא פרי האדמה ולדעתי פירושו שהמרק נפטר בברכת השבת:

5 השבת של תרומה שנתנוהו בקדרת תבשיל של תרומה והוציאוהו, אם לא נתן טעם בקדרה יש בה משום תרומה שעדיין לחותו עמו ומשנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה שאינו אלא עץ בעלמא, וכן לענין טומאת אוכלין משנתן טעם והוציאוהו אינו מטמא טומאת אוכלים ואע"פ שכל שהוא עומד ליתן טעם במאכלות ולא לאכילת עצמו, אינו מטמא טומאת אוכלים מכל מקום השבת סתמו לאכילת עצמו כשאר ירקות שבשדה עד שיחשב עליו לקדרה, וכל זה הוא אומר שאם נמלך עליו והוציאו משנתן טעם אינו מטמא עוד טומאת אוכלין:

6 פת הצנומה והיא היבשה עד מאד שפררה והניחה בקערה לשרותה ואין בפירוריה כזית הואיל ויש בהם תורת לחם מברכים עליה המוציא כמו שכתבנו למעלה, ויש מפרשים אותה אף בשאין בהם תורת לחם הואיל ולא שראוה אלא בכלי שני, ומכל מקום אע"פ שרב חייא אמרה אף בשיש שם שלימה וכדעת רב הונא שאמרה כן בפתיתין ושלמין אין הלכה כמותו, אלא כל שהיתה שם שלימה מברך על של שלימה ואם אין שם שלימה כל שהיתה שם פרוסת פת הראויה שיהא ראשי לבצוע ממנה אע"פ שאינה שלימה בוצע ממנה ומברך שדין המוציא הוא להיות הוא מברך ואחר כך בוצע ופירורין אלו בצועין ועומדין הן, ואין בהן בציעה אחר ברכה אלא שכל שאין לו בכדי לבצוע מברך על הבצוע ואין מטריחין אותו להביא פרוסה לבצוע ממנה, וכן אם באו לפניו פת פרוסה שיכול לבצוע ממנה ופת שלימה עמה מצוה לבצוע על השלימה, ואע"פ שחלק בה רב הונא לומר מברך על הפתיתין ופוטר את השלימה הלכה כר' יוחנן שאמר שלימה מן המובחר, אלא שיש אומרים שכל שאין שם שלימה אלא שיש שם חצי ככר ויש שם פרוסות שרשאי לבצוע אף מהן, שמברך על איזה שירצה הואיל והפרוסות מיקרא הניתייהו טפי, ואף לקצת רבותינו ראיתי שנוהגין כן, בד"א כשהשלימה של שעורים והפרוסה של חטים, אבל אם היתה הפרוסה של חטים והשלימה של שעורים מברך על הפרוסה, ואם היתה הפרוסה של פת נאה והשלימה של הפת הדראה אלא שהיא של חטים אומר על איזה שירצה, ואם היו לפניו פת שעורים ופת כוסמין אמרו בתלמוד המערב שמברך על השעורין והלא של כוסמין יפה הימנה אלא שזו מז' המינים וזו אינה:

7 פת טמאה ופת טהורה, פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה אומר על איזה שירצה וכן יראה בפת נקיה של עכו"ם ופת קיבר של ישראל שהוא אומר על איזה שירצה וכן בשל חטים יבשה ושל שעורים בת יומה וכל כיוצא באלו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וירא שמים יוצא ידי שתיהן בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים שמניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע על הפרוסה וכדרך שעושין בפסח שמניח פרוסה על השלימה ומברך המוציא ואכילת מצה על הפרוסה משום לחם עוני, ויש אומר שעל השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה ויש אומר בהפך, ומה שנהגו בג' מצות ב' שלימות ואחת פרוסה הוא מפני שבת הבאה בפסח שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ותקנוה אף בבאים בחול משום אותם הבאים בשבת, ויש מפרשים שאף בחול הדין כן שמכל מקום לחם משנה בעינן אלא שמאחר שהוא צריך לבצוע בפרוסה בזולת השתים, ויש מפרשים שלא נאמר בפסח לבצוע בפריסה אלא מתורת רשות הא מדרך חיוב לא, ואע"פ שאמרו לחם עוני כתיב ביה הרי אף בכובא דארעא אמרוה כן למעלה ואין החיוב לחזור אחריה:

8 זהו שביארנו שמברך ואחר כך בוצע יש חולקים מכח תלמוד המערב לפסוק שצריך שתכלה ברכת המוציא על בציעת הפת, ואין זה כלום שהרי נפסקה בהדיא בכאן, אלא שיש לנו ללמוד משם דברים אחרים ומתוך אותם הדברים אנו רואין לכתבו בכאן, ולשון תלמוד המערב בזה אין מברכים על הפת אלא בשעה שהוא פרוס אהן דנסיב עגולא בידיה ומברך עלוי ולא אתא לידוי ר"ל שלא פרסו בשעת גמר ברכה צריך למברך עלה תנינות אמר ר' תנחום וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להזכיר שם שמים לבטלה, וזהו שכתבנו עליו שאינו שנוי כהלכה אלא שיבצע לאחר הברכה, ומכל מקום יש למדין הימנה שאם היו לפניו שני מיני לחם והניח את שראוי לברך עליו וברך על שאינו ראוי שצריך לחזור ולברך על הראוי, ואמרו עוד שם שאם ברך על פת זה ונפל מידו ואי אפשר ליטלו צריך לחזור לברך על האחר, ולשונם בזה אהן דנסיב תרמוסא ובריך עלוי ונפל מידוי צריך למברכא זמן תנינותף ומה בינה לאמת המים ר"ל שהמים נרדפים והולכים וכשמברך עליהן כבר הלכו את שהיו לפניו בשעת הברכה ותירץ תמן לכן נתכוין תחלה, ומכאן אתה למד לכל שבירך על דבר ולא נזדמן לקיים את ברכתו על אותו דבר שכיון לברך עליו שחוזר ומברך על האחר ואומר על מה שבירך ברוך שם כבוד מלכותו וכו':

9 לעולם אין תורמין אלא מן היפה ואם אין שם כהן עכשיו ליטול את התרומה תורם מן המתקיים יותר אע"פ שיש יפה הימנו ותורמים בצל שלם אע"פ שהוא קטן אבל לא חצי בצל אע"פ שהוא גדול ואפילו במקום שיש כהן:

10 חייב אדם לבצוע בשבת על שתי ככרות שלימות אף בסעודה השלישית ויקח בידו השתים ויבצע האחת זכר ללחם משנה וכן הדין בימים טובים:

11 מגדולי החכמים כשהיה פת של עירובי תבשילים בביתם היו מכינין אותו לברך בו המוציא בשבת הואיל ונעשית בו מצות עירוב, ואל תטעה לפרש דבר זה בפת של עירובי תחומין שהרי פת של עירובי תחומין צריך לכתחלה שיהא שלם כל השבת וכל שכן שאין לפרשה בעירובי חצרות אלא אם כן נפרש בה שהיה בוצע בה למחר שאם בשבת עצמו הרי נאסר אחר כן לטלטל בחצר, א"י למה דתנן נאכל עירובו וכו' עירובו עירוב הגם דגם רש"י פי' אתמול וגם דברי רש"י צ"ע וגם בעירובי חצירות לא מצינו שיאסור לטלטל בחצר כשנאכל העירוב ובפרט למאי דקי"ל שבת הואיל והותרה הותרה:

12 ממה שכתבנו למדו בקצת תוספות באגד ההדס שבלולב שמיחדים אותה לברך על הבשמים במוצאי שבתות וכן שירי פתילות של שבת מדליקים אותן במוצאי שבת לברך בהן על האור:

13 נהגו העם להניח יד שמאלית על הפת ולבצוע ביד הימנית כדי שיונחו עשר אצבעותיו עליו דרך לבוב מצוה, ורמז לעשר מלאכות שנעשות בפת קודם אכילה וזכר לדבר עשרה תיבות בברכת המוציא:

14 ולעולם לא יפרוס אדם את הפת כלו שלא יראה כרעבתן אלא יפרוס פרוסה בתוך שלימה: